גמרא
פירוש
בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ תְּרוּמָה וְאֵימָא בְּחָזֶה וָשׁוֹק אאֵינָהּ בְּחוֹזֶרֶת.
תְּרוּמָה נָמֵי באֵינָהּ בַּחֲלָלָה חֲלָלָה לָאו זַרְעוֹ דְּאַהֲרֹן הִיא.
וּמִמַּאי דְּהַאי עַד אֲשֶׁר יִטְהָר עַד דְּאִיכָּא הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ אֵימָא עַד דְּמַיְיתֵי כַּפָּרָה.
לָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
בזרעו של אהרן, שגם בניו וגם בנותיו אוכלים בשווה — הוי אומר זו תרומה. ומקשים: ואימא [ואמור] בחזה ושוק של השלמים שגם אותם אוכלים כל זרע אהרן, זכרים ונקבות? ומשיבים: אין זה שווה בזרעו של אהרן, שכן אינה בחוזרת. שאם בת כהן נישאה לישראל, ונפרדה מבעלה (בגט או באלמנות) בלא בנים, אף שחוזרת לאכול בתרומה, אינה אוכלת בחזה ושוק.
ומקשים: אם כן, תרומה נמי [גם כן] יש אופן שאינה אוכלת, שכן אינה בחללה! ומשיבים: חללה לאו [לא] כזרעו של אהרן היא נחשבת.
ושואלים על עיקר הדין שבברייתא שמחוסר כיפורים מותר בתרומה: וממאי דהאי [וממה, מניין יודע אתה, שזה, מה שנאמר] ״עד אשר יטהר״ פירושו: עד דאיכא [שיש] הערב שמש, אימא [אמור]: עד דמייתי [שיביא] כפרה ויהיה טהור טהרה גמורה?
ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: בזב בעל שתי ראיות ובמצורע מוסגר (ולא מוחלט) שהם טמאים אבל אינם צריכים להביא קרבן כפרה הכתוב מדבר, דומיא [בדומה] ל״טמא נפש״ הנזכר בפסוק קודם, מה טמא נפש דלאו [שאין] בר כפרה הוא, שאינו צריך להביא קרבן כפרה לטהרתו — הני נמי דלאו [אלה, זב ומצורע גם כן שלא] בני כפרה נינהו [הם] וכגון זב בעל שתי ראיות ומצורע מוסגר, שנטהרים בהערב שמש בלבד.
ומקשים: ואימא, הני מילי [ואמור שדברים אלה אמורים] במי דלאו בר [שאינו בן] כפרה שאיננו חייב בקרבן כפרה, וזה די לו בהערב שמש, אבל מי דבר [מי שהוא בן] כפרה וצריך קרבן לגמר טהרתו, שמא אינו אוכל בתרומה עד דמייתי [שמביא] כפרה?!
ותו [ועוד], הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: טבל ועלה מן הטבילה — אוכל במעשר, העריב שמשו — אוכל בתרומה, הביא כפרה — אוכל בקדשים, מנא לן [מניין לנו] חילוקי הדינים הללו?
אמר רבא אמר רב חסדא: תלתא קראי כתיבי [שלושה כתובים נאמרו] לענין טהרה לקדשים; כתיב [נאמר]: ״ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים״ (ויקרא כב, ו), משמע הא [הרי] אם רחץ — טהור מיד, ואוכל מיד אחר טבילה. וכתיב [ונאמר]: ״ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים״ (שם ז), משמע שצריך הערב שמש. וכתיב [ונאמר]: ״וכפר עליה הכהן וטהרה״ (שם יב, ח), משמע שלפני הבאת קרבנה אין היולדת טהורה. הא כיצד? כאן למעשר, כאן לתרומה, כאן לקדשים.
ושואלים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני] ואומר שמעשר יש להחמיר בו יותר? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר שתרומה עדיפא [עדיפה] שכן חומרות יתירות יש בה, שסימנן מחפ״ז: שטמא האוכלה חייב מיתה, וזר האוכלה בשגגה חייב להוסיף עליה ח ומש, ואין לה פ דיון, ואסורה לז רים, מה שאין במעשר.
ושואלים שוב: אדרבה (להיפך) מעשר עדיפא [עדיף] שכן הד״ס ט״ב: שטעון הבאת מקום לירושלים, וצריך וי דוי, וא ס ור לאונן, ואסור לבער ממנו בט ומאה, וחייב בביעור, וכולם אינם בתרומה!
ומשיבים: אפילו הכי [כך] עונש מיתה שיש בתרומה עדיפא [עדיף], ומראה שהיא חמורה יותר.
רבא אמר: בלא הנימוק של מיתה עדיפא נמי לא מצית אמרת [גם כן אינך יכול לומר כך], שכן אמר קרא [הכתוב] בפסוק הראשון המדבר על זה שנטהר בטבילה בלבד: ״נפש אשר תגע בו״ (שם כב, ו), ומהמלה ״נפש״, למדים: איזהו דבר ששוה בכל נפש — הוי אומר זה מעשר, מה שאין כן בתרומה שהיא לכהנים בלבד.
ומקשים על משנה זו אותה הקושיה: ואכתי, הני מילי היכא דלאו בר [ועדיין דברים אלה אמורים היכן שאיננו בן] כפרה, אבל שמא היכא דבר [היכן שהוא בן] כפרה כמו מצורע מוחלט — לא יאכל בתרומה עד דמייתי [שיביא] כפרה!
אמר אביי: תרי קראי כתיבי [שני כתובים נאמרו] ביולדת; כתיב [נאמר] בה: ״עד מלאת ימי טהרה״ (שם יב, ד), משמע: כיון שמלאו ימיה והעריב השמש של היום האחרון — טהרה, ואינה צריכה תיקון אחר. וכתיב [ונאמר]: ״וכפר עליה הכהן וטהרה״ (שם ח), הרי שעדיין צריכה לכפרה?! הא כיצד? כאן שדי לה בהערב שמש — לתרומה, כאן שצריכה בנוסף לכך כפרה — לקדשים. ויולדת הרי היא מחוסרת כפרה, ומשמע שלאכילת תרומה די לה בהערב שמש!
ומקשים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני] ונחמיר בתרומה יותר! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] כי קדש חמור, שכן יש בו חומרות יתירות שסימנן פנקעכ״ס: יש בו דין פ יגול, ודין נ ותר, והוא ק רבן לה׳, וחייבים עליו קרבן מע ילה, וחייבים עליו כרת כשאוכלן בטומאת הגוף, וא ס ור לאונן.
ושואלים שוב: אדרבה (להיפך) תרומה חמורה, שכן יש בה חומרות שסימנן מחפ״ז (מיתה, ח ומש, פ דיון, ז ר)!
ומשיבים: הנך נפישן [אלה הנימוקים להחמיר בקדשים מרובים]. רבא אמר: גם בלא הטעם של הנך נפישן [אלה מרובים] לא מצית אמרת [אינך יכול לומר] שהפסוק המטהרה מיד נאמר בקדשים, שהרי אמר קרא [הכתוב]: ״וכפר עליה הכהן וטהרה״ — מכלל הדברים אתה למד שהיא טמאה במידה מסויימת עד הבאת הקרבן, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שבקדשים מותר מיד בהערב שמש, הלא איקרי כאן [קרא כאן] את האמור בפסוק אחר: ״והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל״ (שם ז, יט), משמע שכל דבר שיש בו עדיין כל טומאה אוסר בקדשים. אלא שמע מינה [למד מכאן] שמדובר שם בתרומה.
מתקיף לה [מקשה על כך] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: ומי מצית אמרת [והאם יכול אתה לומר] כי תרומה כתיבא הכא [נאמרה כאן] בכתוב של ״עד מלאת ימי טהרה״? והתניא [והרי שנינו בברייתא], נאמר בתחילת דיני הלידה: ״דבר אל בני ישראל״ (שם יב, ב), ודרשו: אין לי אלא בני ישראל — גיורת ושפחה משוחררת מנין? תלמוד לומר: ״אשה״ מכל מקום. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמדובר כאן בתרומה, וכי גיורת ושפחה בנות מיכל [אכילת] תרומה נינהו [הן]? הלא הן אסורות לכהן, ואין דרך איפוא שתאכלנה תרומה!
אמר רבא: וכי לא מדבר הכתוב גם בתרומה?מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush